איתור פגמים במשטח יציקה וקרוב לפני השטח
Apr 18, 2024| 1) בדיקת חודר נוזלים
בדיקת חדירת נוזלים משמשת לבדיקת פגמי פתיחה שונים על פני היציקה, כגון סדקים פני השטח, חרירי פני השטח ועוד פגמים שקשה לזהות בעין בלתי מזוינת. בדיקת חודרים הנפוצה היא בדיקת צביעה, הכוללת השרייה או ריסוס של נוזל צבעוני (בדרך כלל אדום) (חודר) חודר מאוד על פני היציקה. החודר חודר לתוך פגמי הפתיחה ומנגב במהירות את הנוזל החודר פני השטח. שכבה, ולאחר מכן לרסס חומר חושף קל לייבוש (נקרא גם מפתח) על פני היציקה. לאחר שהחודר שנותר בפגמי הפתיחה נשאב החוצה, הגורם החושף נצבע כדי לשקף את הצורה והצורה של הפגמים. גודל ותפוצה. יש לציין כי הדיוק של בדיקת חודר פוחת ככל שחספוס פני השטח של החומר הנבדק עולה. כלומר, ככל שהמשטח בהיר יותר, כך אפקט הזיהוי טוב יותר. למשטח המלוטש על ידי מטחנה יש את דיוק הזיהוי הגבוה ביותר והוא יכול אפילו לזהות סדקים בין-גרגיריים. בנוסף לזיהוי צביעה, בדיקת חודר פלואורסצנציה היא גם שיטת בדיקת חודר נוזלים נפוצה. הוא דורש אור אולטרה סגול לצורך הקרנה ותצפית, ורגישות הזיהוי גבוהה יותר מזיהוי צביעה.
2) בדיקת זרם מערבולת
בדיקת זרם מערבולת מתאימה לבדיקת פגמים מתחת לפני השטח שעומקם בדרך כלל לא עולה על 6 עד 7 מ"מ. ישנם שני סוגים של בדיקת זרם מערבולת: שיטת הסליל המוצב ושיטת הסליל החודר. כאשר מרכיב הבדיקה ממוקם ליד סליל הנושא זרם חילופין, השדה המגנטי המתחלף הנכנס אל חומר הבדיקה יכול לגרום לזרם מערבולת (זרם מערבולת) הזורם בחתך הבדיקה בכיוון המאונך לשדה המגנטי של העירור. זרם המערבולת נוצר שדה מגנטי בכיוון ההפוך לשדה המגנטי של עירור, אשר מקטין חלקית את השדה המגנטי המקורי בסליל, ובכך גורם לשינויים בעכבת הסליל. אם יש פגם על פני היציקה, המאפיינים החשמליים של זרם המערבולת יתעוותו, ובכך יאותרו את קיומו של הפגם. החיסרון העיקרי של בדיקת זרם מערבולת הוא שהיא אינה יכולה להציג חזותית את הגודל והצורה של הפגם שזוהה. בדרך כלל, זה יכול רק לקבוע את מיקום פני השטח ואת עומק הפגם. , בנוסף, רגישות הזיהוי שלו לפגמי פתיחה קטנים על פני חומר העבודה אינה טובה כמו בדיקות חודרות.
3) בדיקת חלקיקים מגנטיים
בדיקת חלקיקים מגנטיים מתאימה לאיתור פגמי פני השטח ופגמים בעומק של מספר מילימטרים מתחת לפני השטח. זה דורש ציוד מגנט DC (או AC) ואבקה מגנטית (או מתלה מגנטי) כדי לבצע את פעולת הזיהוי. ציוד מגנט משמש ליצירת שדות מגנטיים על המשטחים הפנימיים והחיצוניים של יציקות, ואבקה מגנטית או השעיה מגנטית משמשת לגילוי פגמים. כאשר נוצר שדה מגנטי בטווח מסוים של היציקה, פגמים באזור הממוגנט ייצרו שדה מגנטי דליפה. כאשר מפזרים אבקה מגנטית או תרחיף, האבקה המגנטית נמשכת, כך שניתן להציג פגמים. הליקויים המוצגים בדרך זו הם בעצם ליקויים שחוצים את קווי השדה המגנטי. פגמים ברצועה ארוכה במקביל לקווי השדה המגנטי אינם מוצגים. מסיבה זו, יש לשנות ברציפות את כיוון המגנטיזציה במהלך הפעולה כדי להבטיח שניתן לזהות פגמים שונים בכיוונים לא ידועים. .
2. איתור פגמים פנימיים ביציקות
עבור פגמים פנימיים, שיטות בדיקה לא הרסניות הנפוצות הן בדיקות רנטגן ובדיקות אולטרסאונד. ביניהם, לבדיקות רנטגן יש את ההשפעה הטובה ביותר. הוא יכול להשיג תמונות אינטואיטיביות המשקפות את הסוג, הצורה, הגודל וההפצה של פגמים פנימיים. עם זאת, עבור יציקות גדולות עם עובי גדול, בדיקה אולטרסאונד יעילה מאוד ויכולה למדוד בצורה מדויקת יותר את מיקום הפגמים הפנימיים. , גודל ותפוצה שווה ערך.
1) זיהוי קרני (מיקרופוקוס XRAY)
בדיקות רנטגן משתמשות בדרך כלל בקרני רנטגן או בקרני גמא כמקור הקרניים, ולכן נדרשים ציוד ומתקנים נלווים אחרים שיוצרים קרניים. כאשר חומר העבודה נחשף לשדה הקרניים, עוצמת הקרינה של הקרניים תושפע מהפגמים הפנימיים של היציקה. עוצמת הקרינה הנפלטת דרך היציקה משתנה באופן מקומי בהתאם לגודל ולטבעו של הפגם, ויוצרת תמונה רדיוגרפית של הפגם, הנקלטת באמצעות סרט רדיוגרפי, או מזוהה ונצפה בזמן אמת דרך מסך פלורסנט, או מזוהה באמצעות מונה קרינה. ביניהם, שיטת ההקלטה באמצעות הדמיית סרט רדיוגרפית היא השיטה הנפוצה ביותר, המכונה בדרך כלל בדיקה רדיוגרפית. תמונת הפגם המשתקפת ברדיוגרפיה היא אינטואיטיבית, וצורת הפגם, הגודל, הכמות, מיקום המישור וטווח התפוצה הם הכל. ניתן להציג, אך בדרך כלל לא ניתן לשקף את עומק הפגם, ונדרשים אמצעים וחישובים מיוחדים כדי לקבוע זֶה. היישום של טומוגרפיה ממוחשבת רדיוגרפית הופיע ברשת היציקה הבינלאומית. מכיוון שהציוד יקר יחסית ועלות השימוש גבוהה, לא ניתן להפוך אותו לפופולארי. עם זאת, טכנולוגיה חדשה זו מייצגת את כיוון הפיתוח העתידי של טכנולוגיית זיהוי רנטגן בחדות גבוהה. בנוסף, מערכות מיקרו-פוקוס רנטגן המשתמשות במקורות נקודתיים משוערים יכולות למעשה לחסל את הקצוות המטושטשים המיוצרים על ידי מכשירי פוקוס גדולים יותר, מה שהופך את קווי המתאר של התמונה לבהירים יותר. השימוש במערכות הדמיה דיגיטליות יכול לשפר את יחס האות לרעש של תמונות ולשפר עוד יותר את בהירות התמונה.


